10 שנים אחרי…

שלום לכולן,
רציתי ראשית לברך על הקמתו של אתר נחוץ שכזה. חבל שלי לא היה למי לפנות כשהייתי כל כך זקוקה לו.שנית – רציתי להמליץ על ספר, שנקרא "אמהות ללא אם", שמיועד לנשים, כמוני, שהופכות להיות אמהות לאחר שאימן שלהן נפטרה (במקרה שלי לא בנסיבות טרגיות, אבל עדיין, הפכתי לאם כשאימי לא לצידי) . יש גם אתר בארץ שאפשר להוסיף לקישורים.שלישית, רציתי לספר ממרום שנותי, איך לקח לי יותר מחמש שנים לסגור מעגל
ולהבין שאני אמא נהדרת, אוהבת וטובה וגם, עדיין אני.good-inough motherהייתי בת זקונים, ואימי נפטרה כשהייתי בת 28. עברתי הפלה ועד שלבסוף נולדה ביתי עבדתי בהייטק והייתי מוקפת בחברה ואנשים. כשהיא נולדה מתו חיי הקודמים. הרגשתי שלא רק הנפש הפורייה שהייתי נעלמה, אלא שדברים הרבה יותר בסיסיים בפירמידת הצרכים נגוזו – פחדתי ללכת לעשות פיפי(כי אולי היא תבכה), לא יכולתי לישון (ואם היא תתעורר בדיוק?) לא אכלתיכמו שצריך כי לא הספקתי להכין כלום. לא מדברת כבר על איך נראה הבית, או איך נראתי אני (מסומורטטת, קוקו, לא צחצחתי שיניים?!)

נעלמתי.
היא נראתה לי חמודה, אבל כעסתי עליה. היא לקחה לי את עצמי ללא שוב.
איפה אני ??? רציתי לזעוק, אבל לא יכולתי כי כולם מסביב התפעלו ממנה ומאיך שרזיתי (נו בטח , לא אוכלת וכל הזמן ב"הקשב" מתוח)

הצרות לא תמו בזה. בעלי היה עסוק מאוד כי עמדנו לבצע רילוקיישן למדינה אחרת. חמותי רצתה לעזור, אבל מה לעשות ואני לא ממש רציתי לקבל ממנה עזרה (ורק לאחרונה אחרי שקראתי את הספר שהמלצתי עליו קודם הבנתי שלא יכולתי לתת לה את תפקיד אימי המנוחה). אבי גם רצה לעזור ולכן כל הזמן שאל אותי מה לעשות, אלא שבעצמי לא ידעתי מה לעשות.
גיסתי, כך נראה לי היום, שמחה בליבה למצוקתי, ולפתע היתה ממש עסוקה.
חברות? לא היו להן ילדים. והאחת שכן היו לה גרה ממש רחוק.
החלטתי שאסתדר לבד. קראתי וקניתי כל ספר שהיה בכוון. לא הקשבתי לעצות לא כתובות, והגרוע מכל – לא ידעתי שאני בדכאון וזקוקה נואשות לעזרה. קראתי וטיפלתי. טיפלתי וקראתי.

אני חושבת שאני שולחת אצבע מאשימה כלפי כל מי שהיה שם והבין ולא עשה כלום.
אם אתן בנקודה הזו – מרגישות שאתן לבד בעולם עם העניין הזה, – חפשו עזרה. עכשיו!
יצאתי מזה, אל תדאגו. גם אתן תצליחו – כי אתן נשים, ויכולת ההשרדות שלכן גבוהה ממה שאתן חושבות.

זה שיצאנו לשליחות עזר (כי סוף סוף הפסקתי לשמוע את העצות חסרות התועלת והנידנודים) מצד אחד, והחמיר את המצב מצד שני – כי כשסוף סוף נרגעתי והתחלתי לחשוב בהגיון, ורציתי לשאול, לא היה לי את מי.

התעקשתי להניק (כנגד כל הסיכויים (פטמות שקועות, שטוחות, רכות, פצועות,כואבות) והצלחתי. זה נתן לי חיזוק חיובי שהיא רצתה את החלב שלי. ושאני יכולה. אם אני מספקת את צרכיה, אני אולי בסדר???

אז היא גדלה קצת והתעגלה, וכולם מסביב החמיאו לה. כמובן שהיא לא ישנה טוב בלילה (כי אמא מוטרדת באה לבדוק כל חצי שעה ובלי משים העירה אותה) אבל הבנתי שאפשר לישון איתה. וככה כשהיא נרדמה, עזבתי הכל והלכתי לישון.ולא משנה מה השעה ביום, או מה עוד צריך לעשות, לנקות, להכין. חוק מספר 1 – היא ישנה = אמא ישנה.
פתאום התחלתי להנות ממנה כשהיא ערה.

היא כמובן לא אכלה טוב (עד גיל 6, דרך אגב. הגיל שבו אמרתי – תאכלי כמה שאת רוצה, לא אכפת לי והפסקתי להעיר לה בענייני אוכל)
אבל בינקותה לא יכולתי לומר זאת – ניסיתי לבשל ולגרוס ולהכין אבל היא רצתה רק חלב (שלא הספיק לה) ולא היה לי את מי לשאול מה לעשות.
יצאתי איתה לטיולים רבים (שוב חיזוק חיובי מכל האחרים שאמרו שהיא חמודה כזו!) והאויר הצח עזר לעניין האוכל וככה גיליתי את החוק השני באימהותי : היא מוציאה אנרגיה = היא רוצה אנרגיה חדשה, ואפשר גם חוץ גופית (כלומר – לא חלב אם…)

החוק השלישי היה שכלתני. בעקבות ים, יער, גונגל העצות הסותרות שמקבלת אמא חדשה החלטתי שאין חוקים, וזה החוק השלישי והאחרון שמנחה אותי עד היום – אני מקשיבה לכולם ועושה מה שנראה לי נכון.

והיום ? היום היא בת 10, שוקקת חיים, מופלאה ומדהימה. אני שיניתי כוון בקרירה ועוסקת היום במשהו שמתאים לאמהות יותר מהיי טק.
ולמה השינוי לקח חמש שנים? כי רק כשנולד לי עוד ילד, הבנתי איזה תיקון עשיתי, ואיזה הבדל יכול להיות כשאת באה לאמהות ממקום רגוע ומבין.

אבל – קודם כל צריך להתגבר על המשהו הראשוני הזה, על המעגל האין סופי לכאורה הזה, של שינה-אוכל-פיפי ומחסור בחברת מבוגרים.
תמצאי עזרה, שלא במעגל המשפחתי, כי את זקוקה למבט חיצוני על חייך ובעיותייך.
המסר האישי שלי הוא שאת יכולה, בהחלט כן.

Bookmark the permalink.

Comments are closed.