מרינה-על דיכאון אחרי לידה

יש היום כל כך הרבה סדנאות ואתרים על ההריון, על הלידה, על ההנקה
אבל משום מה אין מודעות לנפש של אמא חדשה שבאה לעולם יחד עם תינוק!
כולם מדברים על זה שבואו של תינוק למשפחה זה אושר (והם צודקים כמובן, אבל את האושר הזה משום לא נראה לעיניהן של חלק מאמהות טריות).
כולם מצפים ממך להפוך לאמא מדוגמת תוך שנייה, ואם תספרי למישהו בסוד שאת משום מה ממש לא אוהבת את התינוק שכל כך חיכית לו 9 חודשים, יחשבו שאת חיה ולא בן אדם, שלא מגיע לך להיות אמא.
את תיחיי עם רגשות אשם, תעמידי את עצמך תחת ביקורת הכי נוקשה כל שניה, ותמיד תרגישי שאת לא ראויה להיות אם.
למה אין סדנאות לאמא שבדרך, כדי לעזור לאמהות כמונו להבין דבר אחד: זה לא אנחנו! אלא הורמונים, זה דיכאון אחרי הלידה שמתעתעה בנו, ושאנחנו אמהות הכי טובות בעולם, ואוהבות את התינוקות שלנו, פשוט אנחנו צריכות עזרה והבנה….

אז הנה הסיפור שלי:
אני נכנסתי להריון רצוי מאוד מהר
זה היה הרגע הכי מאושר בחיי
לאורך כל ההריון ספרתי שבועות, חודשים עד שהנסיכה שלי תגיח לעולם סוף סוף.
קראתי כל מאמר אפשרי על מה שקורה לעובר בכל דקה נתונה, התעניינתי בכל מה שהיא מרגישה, שומעת, רואה…
האם כבר צמח לה שיער? האם היא שומעת אותי? את בן זוגי? האם טוב לה? האם מספיק חמים ונעים לה?
עברתי לתזונה הכי בריאה שרק יכולה להיות, לא שתיתי קפה שהייתי מכורה לו לפני הריון, אף טיפת אלכוהול לא נכנסה לפי… שתיתי 4 ליטר מיים….
חלמתי איך אני, בעלי והיא נלך לטייל בפארק, איך אני אניק אותה באהבה, איך יהיה לנו טוב שלושתינו ביחד…
ואז הגיע היום הכי מיוחל שלי: היא נולדה!
יפה, מושלמת, 3400 קילו של אושר ושלמות! היא היתה כל מה שרציתי בתינוקת!

ואז למחורת פתאום לא רציתי לראות אותה.
אז לא הבנתי מה קורה לי, חשבתי, טוב, זאת בוודאי עייפות
מחר אני ארוץ אליה לתינוקיה, ברור שארוץ אליה!
וזה לא קרה.
כשלקחנו אותה הביתה, פתאום התחילו להתרוצץ בראש שלי מחשבות איומות:
אני לא רוצה אותה!
אני מצטערת שהיא נולדה!
אם אני אשאיר את העגלה ליד הדלת בחוץ, אולי מישהו יעשה לי טובה ויחטוף אותה, ואני אפתר ממנה סוף סוף….

נשמע נורא. אני מסכימה.
היום במבט לאחור אני עדיין לא מאמינה שזאת הייתי באמת אני.

עבר שבוע, שבועיים ויותר…. עדייו לא אהבתי אותה, עדיין פחדתי ממנה ולא רציתי לטפל בה.
הייתי בורחת מהבית באמצע הלילה, ובעלי היה משאיר את התינוקת עם אמא שלי ובא לפש אותי ברחובות.
אמרתי לבעלי שייקח את "גועל נפש הזה" (תינוקת) ואת עצמו וילך לעזעזל, שיילכו לכל הרוחות ממני…
לא התקלחתי ימים, ולא צחצחתי שיניים, לא היה לי אכפת איך אני נראה או מריחה (וזה לא אופייני לי, אני בחורה שיש לה בבית סופר פארם של בשמים, איפור, המון בגדים ותריסר זוגות נעליים. בחורה שלא יוצא מהבית בלי איפור מוקפד, מבושמת ומתוכשטת)

לקח חודשיים עד שעלו כי אני שקועה עמוק עמוק בדיכאון שלאחר הלידה.
לא בביבי בלוז שנמשך שבוע או מקסימום חודש, אלא בדיכאון אמיתי וקשה.

כאן קיבלתי המון תמיכה מהמשפחה ומבעלי, עברתי טיפול פסיכולוגי

והגעתי לתובנות משלי:
א. אני מטורפת על התינוקת שלי
ב. אני אמא טובה
ג. זאת לא אני האמיתית, אלא הורמונים המשתוללים
ד. אני עוברת את מה שהמון אמהות עוברות, אבל שותקות

היום ביתי בת חצי שנה
ומה שנשאר מדיכאון הקשה שלי, אלו הם רק פירורים של חרדה ולא יותר מזה.
היום אני מתפקדת אפילו יותר טוב מאמהות שלא חוו את הדיכאון הזה
כי מה שעברתי חיזק אותי
אני הבראתי וזה גרם לי להרגשה שעשיתי את זה בגדול!
עשיתי את למען התינוקת שלי, למעני ולמען המפשחה שלי
היו לי את הכוחות לקום מהרפש שהייתי בה
וזאת אהבה של אם
לדעת לקום, להרים ראש ולעשות הכל למען הילד שלך

אז אמהות יקרות שסובלות מדיכאון אחרי הלידה
זה יעבור, תיהיו חזקות
ותזכרו שאתן אמהות טובות!

Bookmark the permalink.

Comments are closed.