ביבי בום טראח

בייבי בום טראח.

טוב, מישהו חייב להגיד את זה בקול רם. הבייבי בום המטורף שנחת עלינו ניכר בכל מקום. נשים הריוניות, רגע לפני פקיעה, נמצאות מלפני, מאחוריי ומצדדיי בכל רגע נתון, אלה שלא בהיריון, הן בהכרח אוחזות בעגלה ובה תינוק בן יומו. עדיף בוגבו.

אז בואו נדבר קצת על היריון. הפלא הזה שבורא אדם מושלם בסופו, מדהים אותי כל פעם מחדש.

כן, מדהים אותי שזה נוצר בתוך הגוף שלנו, שזה מתפתח, שהמכונה המשומנת של אמא ועובר פועלת בכל כך הרבה רמות ורבדים בבת אחת.

מדהים. אבל הכי מדהים הוא, שהיה מי שחשב שלהעמיד אישה בניסיון ארוך כל כך, מתיש כל כך, מסורבל כל כך, כואב כל כך ומלא בחוסר וודאות – זה בסדר גמור. אם גבר היה צריך לעבור ולו יום אחד של היריון בחודש תשיעי (או שני לחלופין), הוא לא היה עומד בזה, גם לא לדקה. עזבו את ההיריון, הוא לא היה עומד בכמות בדיקות הדם שבדרך.

השערורייה הגדולה בעיניי, היא שהעולם החיצון מתייחס לאישה בהיריון כמו לכל ברייה סטנדרטית אחרת. אין הקלות ואין הנחות (טוב, אולי יקומו בשבילה באוטובוס, אבל מי יכול לנסוע באוטובוסים בהיריון?). מדובר בתשעה חודשים שלמים, כמעט שנה מהחיים שלנו, בהם אנחנו מוסרות את הגוף שלנו לאיתני הטבע ומתנהלות בעולם חלופי, לא מוכר, וברוב הזמן – ממש לא בשליטתנו.

נתחיל עם שלושת החודשים הראשונים; בואו נקרא לילד בשמו, מדובר בשלושה חודשי מחלה רצופים. לא – 'קצת לא מרגישה טוב', לא – 'יש לי בחילה חמודה כזאת, של היריון'.  מ-ח-ל-ה. מכירים את הוירוס הזה של ה- 24 שעות? כזה. אבל בין 60-90 יום. העובדה שאין חוק שמאפשר לנשים בתחילת היריון להתעלף לעצמן בשקט באיזו מיטה במקום ללכת לעבודה יום יום, היא מחדל חמור.

כשהנייט מר הזה מסתיים סוף סוף, ומסתבר שיש עולם שם בחוץ, מגיעים שלושה חודשים בהם לא המחושים הם הדומיננטיים, אלא הדאגות. מי שפיר, סקירת מערכות, סכרת היריון, ועוד בדיקות שמעלות את מפלס החרדה מעלה-מעלה. הבטן מלאה והמוח סתום. מתי שהוא בשלב הזה – הגוף, כלומר כלי הקיבול, מגיע לתפוסה מלאה, ואין יותר מקום בו לשום דבר. זה בא לידי ביטוי בסוג של טמטמת שתוקפת, פעם אחר פעם, בישיבות, בשיחות, בפרזנטציות – בלאנק, אין, ריק, המוח חדל מלעבוד.

טוב, סוף סוף הגענו לשליש האחרון. זה הדובדבן שבקצפת; על הסרבול והכובד לא צריך לדבר, כולם יודעים ורואים. עכשיו יש להוסיף גם צרבות, קשת שלמה של כאבים במקומות שלא נודע עד היום על קיומם, בשלב הזה כבר מדובר באיבוד 90 אחוז ממנת המשכל, ועייפות מטורפת שלא מצליחה לקבל סיפוק בדמות שינה טובה, מפאת חוסר נוחות אכזרי.

ואז, רק נשאר לעבור את הלידה.גברים יקרים, זה רק תקציר של מה שעובר על אישתכם בהיריון. זה לא הגזמה, זה ריאליטי. בגלל שיש כל כך הרבה כאלה, שם בחוץ, חשוב שתדעו, שתפנימו, ו..כן, שתעריצו אותה על מפעל החיים שלה. שיהיה במזל טוב.

הדס ליבוביץ היא כתבת מדור הילדים של עכבר העיר.

Tagged . Bookmark the permalink.

Comments are closed.