אלד לי ילד ושמו יהיה מוקי

חודש אחרי הלידה, וזה די ברור – אני אוהבת את הכלבה שלי יותר ממה שאני אוהבת את הילד.

זתומרת, ברור לי שיום אחד אני אוהב אותו בטירוף (אולי לא יותר מהכלבה, כי היא בכ"ז משהו מיוחד), אבל כרגע הילד הזה הוא בסך הכול סוג של מטלה. והכלבה? היא רצה אליי כשאני נכנסת, מלקקת לי את הרגליים ועושה קקי גג שלוש פעמים ביום.

הוא, לעומת זאת, עושה לפחות עשר פעמים, חלק מהן בדיוק כשאני מורידה לו את החיתול ועומדת בקו האש.

הוא נולד בקיסרי, אחרי שעות ארוכות של צירים שיום אחד ישמשו אותי כדי לעשות לו רגשי, וכשהראו לי אותו, כל מה שחשבתי היה: "אני מקווה שיתנו לי עוד מהחומר המטשטש הזה" (את הכלבה לקחנו בחמש דקות מאס או אס חיות).

ביומיים שאחרי זה הייתי עסוקה בלנסות לא לצחוק או להתעטש (זה נורא כואב אחרי קיסרי), ומדי פעם הסתכלתי עליו וחשבתי שאני מקווה שהראש המאוד מעוך שלו יסתדר.

הוא הסתדר, ועכשיו הוא יפה כמו אבא שלו, אבל עדיין כל הדיאלוג בינינו כולל אוכל וקקי, ולא רגשות אימהיים עמוקים.

מדי פעם, כשמישהו דופק בדלת (לא מצלצלים כדי לא להעיר את התינוק), אני תוהה אולי ההורים האמיתיים שלו באו לקחת אותו. אבל לא, הוא כאן כדי להישאר, ובראש אני יודעת שאני אוהבת אותו, אבל בלב עוד לא.

כשאמהות אחרות מספרות לי על תחושת האושר שהציפה אותן כשהן ראו את הילד שלהן, או כשהן מסתכלות על שלי ואומרות לי כמה הוא מדהים, אני מהנהנת ומלטפת את הכלבה, כי היא באמת מדהימה. והילד? זה עוד יגיע. בינתיים שמישהו יוריד אותו, הוא שוב צריך קקי.  

שירי צוק, סופרת ותסריטאית, כותבת את הטור "שמנדריק" פעם בשבועיים במוסף הארץ. את הקטע הנ"ל היא כתבה חודש אחרי הלידה. היום, כמעט שנה וחצי אח"כ, היא כבר מאוהבת בו בטירוף.

 

Bookmark the permalink.

Comments are closed.